חתול בנגלי

היסטוריה של הגזע
החתול הבנגלי הוא גזע חדש יחסית. הגזע פותח להיות בעל אופי חברותי ויחד עם זאת להציג מראה של חתול פראי. אין להתבלבל עם הנמר הבנגלי שמו של החתול הבנגלי נגזר משם אבותיו חתול בר אסיאתי (Felis bengalensis). תחילתו של הגזע הייתה בשנת 1963 כאשר חוקר אמריקאי ערך מחקר בנושא לוקמיה של חתולים והרביע חתולי בר עם חתולי בית. משום שהרבעה זו היא עירוב בין שני מיני בעלי חיים שונים. הצאצאים של הדור הראשון היו לרוב עקרים. את הדור הראשון והשני מרביעים בדרך כלל עם חתול בית או חתולי בנגל אחרים. החתול נחשב חתול מהגזע הבנגלי כשהוא לפחות במרחק דור רביעי מחתול הבר האסיאתי. ביצירת הבנגלי המודרני שרואים היום השתמשו בגזעי חתולים נוספים: אביסיני, אמריקני קצר שיער, אוסיקט, מאו מצרי וחתול בית קצר שיער לא גזעי. את הבנגלי היה חשוב להרביע בקפידה. למעט הרבעות לשימור דוגמת הפרווה המיוחדת. משום שלבנגלי שורשים פראיים, היה מאוד חשוב להגיע להולדת חתולים שיהיו בעלי אופי נינוח וחברותי ושיוכלו לשמש כחיית מחמד. החתול הבנגלי הוכר לתצוגה לראשונה בשנת 1984 על ידי TICA רק חתולים שהם דור רביעי לפחות יכולים להיות מוצגים. הבעייתיות היא שמועדוני חובבי החתולים מכירים לתצוגה רק מינים מבויתים ולא מיני בר. החתול הבנגלי במרחק 4 דורות כבר מוכר במין מבוית.
החתול הבנגלי מגודל כיום גם בישראל.
מבנה כללי
זהו חתול חזק מאוד בעל מבנה אתלטי ושרירי מאוד. בעל פרווה קצרה. לעתים יש לפרווה ברק מיוחד שמעניק לה גוון זהוב. הזכרים יכולים להיות גדולים משמעותית מהנקבות. זכר ממוצע שוקל בין 4.5 ל 8 קילוגרם ויכול אף להגיע ל 9 ק"ג. נקבה ממוצעת שוקלת בין 3 ל 5.5 ק"ג.
אופי
חשוב להדגיש שחתול בנגלי הנרכש כחיית מחמד חייב להיות במרחק דור רביעי מחתול הבר. חתול בנגלי משושלת טובה יהיה בן לוויה טוב ,חתול נבון מאוד פעלתני וסקרן. ישנן עדויות רבות מבעלי חתולים בנגליים שהחתולים אוהבים מאוד מים.
צבעים מוכרים של החתול הבנגלי
משום שזהו גזע שפותח על מנת להראות דוגמת פרווה פראית ופותח ממין בר תהיה דוגמת הפרווה שונה מגזעי חתולי בית אחרים. דוגמת הטאבי תהיה מנוקדת(Spotted) או בעלת דוגמת שיש (Marble). שתי דוגמאות הפרווה מרשימות ביופיין. המנוקדת דומה בצורתה לחברבורות נמר, טבעתיות וצבעוניות ודוגמת השיש תהיה בצורת פסים מדויקת כאשר הפסים גדולים ועבים.
הדוגמאות תופענה במספר צבעים מסורתיים:
- טאבי חום (Brown)
- טאבי סיל לינקס (Seal Lynx)
- טאבי סיל כהה (Seal Lynx)
- טאבי כסוף (Silver Spotted)
ישנם צבעים לא מסורתיים שהם הכחול והמלאניסטיק (Melanistic). המלאנסטיק יראה כחתול שחור ובאור חזק יכולה להראות דוגמת הטאבי.
תמונות

חתול בריטי

חתולים בריטיים הם חתולים אשר עשו את הדרך הארוכה לפה והגיעו היישר מהרחובות האפורים של ערי בריטניה במאה ה-19.
אכן כן, מסתבר שלמרות שאנשים רבים מחפשים היום בנרות חתולים בריטים למכירה, בעבר הם היו חתולי רחוב נפוצים מאוד.

למעשה, חתולים בריטים (British Shorthair Cats) – והתופעה של חתולים בריטים למכירה – חייבים את הקיום שלהם לאדם בריטי בשם הריסון ווייר, אשר האהבה שלו לאותם חתולים בריטים שגרו ברחוב הייתה כה עזה, עד שהוא החליט לאסוף כמה מהחזקים והבריאים ביותר מביניהם ולהתחיל בית גידול שבסופו של דבר במו ידיו חתולים בריטים כפי שאנו מכירים אותם היום.

בשנת 1889 החתול הבריטי (חתול בריטי קצר פרווה, בשמו המלא) הפך לגזע רשמי ומאז נסללה דרכו להפוך לאחד מן הגזעים הפופולאריים והאהובים ביותר בתצוגות חתולים.

חתול בריטי – מראה חיצוני

חתולים בריטים הינם חתולים בינוניים בגודלם, בעלי מבנה גוף מאוזן ובנוי לתלפיות: חזה רחב, רגליים קצרות ושריריות, כפות רגליים מעוגלות וזנב בעל פרווה עבה וקצה מעוגל. ראשם של חתולים בריטים הינו עגלגל ורחב למדי, הלחיים שלו עגלגלות והעיניים שלו גדולות ורחבות ומתחת להן חוטם קצר ורחב. פרוותם של חתולים בריטים הינה קצרה יחסית אך עבה למדי.

חתולים בריטים – תכונות אופייניות

חתולים בריטים ידועים בקרב אוהבי חתולים בתור חתולים סובלניים, כנועים וצייתנים (כמובן שהכול יחסי, הרי עדיין מדובר בחתולים).
הם גם חתולים שקטים למדי ואינם מרבים להשמיע את קולות יללותיהם, מה שיקל על כל מי שייאלץ להשאיר את החתול שלו לבד בבית מפעם לפעם.

חרף ההיסטוריה של חתולים בריטים כחתולי רחוב, כיום הם אינם מרבים לחקור את הסביבה שלהם ולהרחיק לכת בטיולים שלהם. הם דווקא מאוד נהנים מחיק המשפחה ומהחמימות הביתית, אולי דווקא בגלל העבר שלהם בתור חתולי רחוב. האופי הרגוע והביתי שלהם הופך אותם למועמדים מובילים בתור חתולי בית למשפחות עם ילדים.

חתול סיבירי

חתולים סיבירים הם חתולים חמודים מאוד הם חתולים מאוד נאמנים, ידידותיים ושופעי חיבה לרוב. יש אנשים הטוענים כי חתול סיבירי לעתים קרובות מפגין מזג אשר מזכיר מאוד את המזג של כלבים, מפני שלעתים קרובות מאוד הם יגיעו לחקור את האורחים אשר מגיעים הביתה, לרחרח אותם ולהתחכך באים ולברך אותם לשלום – ממש כפי שיעשה כל כלב שמתגורר בבית.

בנוסף על כך שהם חתולים חמודים מאוד, הם גם ידועים בתור חתולים חכמים במיוחד והם קולטים מידע חדש במהירות רבה.

לעומת חתולים אחרים, חתולים סיבירים מגרגרים גרגורים מרובי שכבות והם לעתים קרובות משמיעים קולות של ציוצים ושריקות כאשר הם מגיעים לברך לשלום את הבעלים שלהם.

חתולים סיבירים ידועים בחיבה העזה שלהם למים, ונראה כי כל פעם שהם מתקרבים למאגר מים – קטן או גדול – הם ממקדים בו את כל תשומת הלב שלהם ולעתים קרובות הם אפילו ישליכו למים את הצעצועים שלהם וישחקו בהם בתוך המים או אולי יקפצו אל תוך הכיור וישתעשעו בשאריות המים.

חתול סיבירי – מראה חיצוני

חתולים סיבירים הם חתולים בעלי ממדי גוף גדולים יחסית, והם נחשבים לחתולים חזקים מאוד אשר לעתים נדרש להם עד חמש שנים לסיים את תהליך גדילתם הפיזית. בנוסף על כך שהם חזקים וגדולים, הם גם מאוד אתלטיים ויכולים לקפוץ למרחקים גדולים.

הרגליים האחוריות שלהם מעט ארוכות יותר מהרגליים הקדמיות, והן מאופייניות בכפות רגליים חזקו ומעוגלות. חתולים סיבירים הם חתולים בעלי מבנה גוף ופנים עגלגלים יחסית ויש אשר אומרים עליהם כי יש להם הבעת פנים המורכבת משילוב של ערנות ומתיקות.

חתולים סיבירים – האם הם גורמים לפחות אלרגיות?

אצל חתולים מסוגים שונים יש דרגות שונות של פרוטאין בשם Fel-Dh1, הפרוטאין היוצר אלרגיות לחתולים. יש הטוענים כי חתולים סיבירים מפיקים פחות מאותו פרוטאין ולכן הם גורמים לפחות תגובות של אלרגיה בקרב בני אדם. אם זה אכן כך, אז חתולים סיבירים, בנוסף על כך שהם חתולים חמודים מאוד, גם שמים קץ לתירוצים של אלרגיה לחתולים.

ברדלס הערבות

ברדלס הערבות  הוא מין טורף יחיד בסוג ברדלס השייך למשפחת החתוליים. לברדלס הערבות ישנןחברבורות בצבע שחור. הוא דומה במבנהו לנמר, אלא שגופו רזה יותר וצורת חברבורותיו היא נקודות, בניגוד לחברבורות דמויות הטבעת של הנמר. הברדלס הוא היונק היבשתי המהיר ביותר בטבע. בריצתו הוא מסוגל להגיע למשך זמן קצר למהירות מרבית של כ-115 קמ"ש, בדילוגים שיכולים להגיע עד למרחק של שמונהמטרים. הברדלס נפוץ באפריקה ובאסיה.

 נתונים כלליים

• משך ההיריון: 3 חודשים
• משך ההנקה: 90 יום
• בגרות מינית: גיל 13-16 חודשים
• מספר ולדות: 2-4
• תוחלת חיים בשבי: 14 שנים
• אויבים: אריה, נמר, צבוע נקוד, זאב טלוא
• אורך הגוף: 135 ס"מ
• אורך זנב: 75 ס"מ
• משקל: 40-65 ק"ג
• גובה כתפיים: כ-80 ס"מ

תפוצה

תחום מחייתו של הברדלס היה בעבר מהודו לאורך חגורת המדבריות של המזרח התיכון ובנוסף בכל רחביאפריקה (למעט האזורים הטרופיים).כיום תפוצת הברדלס השתנתה ללא היכר. באסיה שרדה אוכלוסייה שרידית ובאפריקה, אזורים רבים שהברדלס חי בהם בעבר, הפכו לחוות ענק שהרסו את תחום מחייתו.

עד ראשית המאה ה-20 היה הברדלס נפוץ גם במדינות ערב ובקדמת אסיה עד הודו. האוכלוסייה באסיה הושמדה כמעט כליל על ידי ציד בשביל לכידת גורי הברדלס ובשביל פרוותו היפה, וכן כתוצאה מירידה בכמות המזון העיקרית שלהם, בעקבות הצטמצמות אוכלוסיות הצבאים, שניצודו בידי האדם. לכידת גורים לצורך אילופם לציד צבאים (הברדלס ניתן לאילוף בקלות יחסית) כאמור גרמה לירידה דרסטית במספר הברדלסים, ועל כן שימש כחיית עזר לציד בהודו ובאיראן. כבר בתקופה הקדומה ניצודו גורי הברדלס כדי לאלפם למטרת סיוע בציד.

התנהגות

בשל היותו מהיר באופן משמעותי מהטרף שלו, נבדל הברדלס מיתר בני משפחת החתוליים בשיטת הציד שלו. הוא אינו אורב לטרפו אלא רודף אחריו. תחילה הוא עוקב אחר הטרף מעמדת תצפית מוגבהת. לאחר מכן הוא מתקרב לעבר הטרף בהליכה ההופכת לריצה קלה, עד אשר הוא מגיע למרחק של כמה עשרות מטרים. בשלב זה הוא פותח בריצה מהירה בעקבות החיה הנמלטת, כשהוא נעזר בזנבו כדי לתמרן את תנועותיו, ולאחר שהוא מפילה לקרקע, הוא אוחז את גרונה בפיו וחונק אותה למוות.

הברדלס נבדל מיתר החתוליים גם בכך שטפריו מתכנסים רק למחצה. הטפרים החשופים למחצה הופכים אותו לאצן טוב יותר, ומקנים לו "אחיזת כביש" טובה, אך החיסרון בכך הוא השחיקה המהירה שהופכת אותם לאפקטיביים פחות ככלי ציד.

כשהוא צד לבדו, תוקף הברדלס בעלי חיים פצועים, בעלי חיים קטנים כמו מכרסמים, ארנבות ועופות קרקע, דוגמת חוגלות וחוברות, בעלי חיים צעירים כמו חזירי יבלות קטנטנים וגם נקבות הרות של פרסתנים כמו צבאים. פעמים רבות הברדלס צד בקבוצות קטנות. במקרה זה, קבוצת הברדלסים לא תהסס לתקוף גם בעלי חיים גדולים יותר. לעתים אחים שהודחו מקבוצה חיים וצדים ביחד.

 חיזור, תקופת העוברות והלידה

חבורת ברדלסי צעירים בשמורת מסאי מארהשבאפריקה.

הברדלס טורח הרבה פחות מהאריה בטקסים ובגינונים רשמיים למין. בנוסף לכך, הברדלס אינו בררן כמו הנמר. בגן הלאומי של ניירובי נצפתה נקבה שהזדווגה עם שלושה זכרים, זה אחר זה, מבלי שהתעוררה בין הזכרים כל יריבות.

בחבורות הברדלסים אין כלל הקבלה ל"זוג נשוי". כאשר נולדים הגורים, אוספת אותם האם ומגדלת אותם בעצמה. התנהגות זו הינה יוצאת דופן בקרב החתולים עקב העובדה שהנמרים עסוקים בציד עבור בנות זוגם בשעה שהן נמצאות עם גוריהן וטורחות להגן עליהן כל אותה עת.

סימן לכך שנקבה מיוחמת הוא כאשר בתקופת הייחום הנקבה נוהגת להתהפך ולהתגלגל על גבה. הנקבה נמצאת בייחום במשך כשבועיים ובתקופה זו היא מפרישה ריח כדי למשוך את הזכר. כמו יתר החתוליים, ההזדווגות נעשית במצב שכיבה ובעת סיום ההזדווגות משמיע הזכר קולות של שאגה. ההמלטות מתבצעות בכל עונות השנה. ההריון נמשך 90 - 95 יום ובסופו ממליטה הנקבה בדרך כלל בין גור אחד לארבעה, במשקל של כ-250 גרם כל אחד. את הגורים ממליטה הנקבה במחסה סלעים או שיחים. קיימים דיווחים על המלטות של שמונה גורים, אולם בדרך כלל נותרים בחיים רק שלושה או ארבעה מהם.

הגורים נולדים עם רעמה ארוכה בצבע אפור-חום אשר מכסה את ראשם, צווארם, גבם וזנבם. הרעמה מספקת הגנה טבעית כנגד טורפים בתוך העשב הגבוה. הגורים נולדים כשעיניהם סגורות ובהגיעם לגיל 10-14 יום הם פוקחים את עיניהם. כאשר מגיעים הגורים לגיל ששה שבועות הם עוזבים את מקום מקלטם. בגיל שלושה חודשים נגמלים הגורים מיניקה כשעד גיל זה כבר צומחות להם כל שיני החלב והם מלווים את אמם לטרף. בגיל תשעה חודשים נמצאות כל שיניהם הקבועות במקומן. בגיל 14 - 16 חודש הם מגיעים לבגרות מינית. הם מלווים את אמם במשך כשנה וחצי ומתמחים בשיטות הציד.

טיפול ודאגה לצאצאים

נקבת הברדלס מטפלת בגוריה לבד. הגורים הקטנים זקוקים למזון ואינם יודעים לצוד ולהגן על עצמם, לכן אמם צריכה לצוד לבדה את המזון. לעתים המשימה לא קלה בשל קיומם של גורים רבים. נקבת הברדלס צריכה להימצא דרך קבע במצב של כוננות ולא להתרחק מגוריה גם כאשר היא יוצאת לצייד. היא משתדלת לעשות זאת כשעין אחת פקוחה על המקום בו השאירה את גוריה ולכן טווח מרחב הציד מצטמצם וסיכוייה למצוא מזון קטנים. כאשר אין האם עוסקת בציד היא מטפלת בגוריה: מלקקת את פרוותם לשם הניקיון וסילוק הריח ממנה, לבל יימשכו אליהם טורפים שונים, הנקתם ומשחק עמם אגב נהימות נמוכות וממושכות. כל אימת שהגורים הבולטים בצווארם האפור והארוך מתרחקים מן המרבץ, עוקבת האם אחר כל צעד שלהם, כשהיא קוראת לאלה שהרחיקו מדי ביבבת התראה קצרה וצורמנית.

קול מוזר ועמוק זה, שאין לטעות בו, נענה על ידי הגורים בצווחות חדות. כאשר אין אזהרתה של האם משיגה את התוצאה אשר קיוותה לה, היא ניגשת אל הגור, מרימה אותו בעור צווארו, נושאת אותו ומטילה אותו בחזרה אל מקום המסתור בעשב הגבוה. מכל האמור לעיל, ברי כי נקבת הברדלס מתקשה מאוד בשעה שעליה לשאת במלוא האחריות לטיפול ולגידול גוריה.

לעומת נקבת הברדלס, הלביאות מגנות על גוריהן בשיטה המכונה "בית הילדים" המשותף – חלק מהלביאות יוצאות לצוד מזון בעוד שלביאה אחת או מספר לביאות שומרות על הגורים.

התבגרות ומפגש לקראת הרבייה

כאשר מגיעים הגורים לגיל שישה שבועות, הם גדולים דיים כדי לעזוב את מקום המקלט שלהם וללוות את אמם בנדודיה על פני שטחי הציד. הם נחבאים בתוך כתמי עשב גבוה תוך כדי הסוואה תודות לרעמותיהם האפורות.

בהגיעם לגיל חודשיים מאבדים גורי הברדלס אחדות מתכונותיהם הילדותיות וממראם החיצוני אשר כולל את השערות השחורות על בטנם ועל צדי הגוף ובפרט את הרעמה הארוכה המכסה את צווארם וגבם. עם הזמן הם הופכים ליותר ויותר פעילים.

כשהנקבה מבחינה בטרף או מתחילה לארוב לו והיא חוששת ששעשועי הגורים יגלו אותה, היא משמיעה קריאה נמוכה וקצרה הגורמת לגורים לקום מיד על רגליהם ולהתאסף סביבה בלי נוע ולהתבונן בה בתשומת לב גם אם היא רחוקה מהם 500 מטרים ויותר. ייתכן מאוד כי הם נעזרים בכתם השחור המצוי על גב אפרכסות אוזניהוהבולט באופן מוכר מיתר גופה, כדי לזהות אותה בשטח.

גורים המגיעים לגיל ארבעה חודשים ומנסים להתקרב אל האם כדי לינוק – מגורשים על ידה מיד. בגיל זה הטפרים שלהם עדיין חדים ויותר מתכנסים מאלו של הבוגר, עובדה המאפשרת להם לטפס בקלות על העצים. עד מהרה מקיימים הגורים ריצות סדירות על פני השטחים הנוקשים של המישורים בסוואנות ומאמנים את שריריהם וגידיהם.

בגיל שישה חודשים נמצאים הברדלסים בשני השלישים של הדרך לקראת הפיכתם לבוגרים. חלק ניכר מן הזמן הם מעבירים ברדיפה זה אחר זה, כשאחדים מהם מגלמים את תפקיד הצייד והאחרים את תפקיד הניצוד. הם מתגלגלים על פני הקרקע ברגלים סבוכות ונוגסים זה בצווארו של זה. חיקויי ציד כאלו אינם מגיעים לעולם לכלל קרבות רציניים, ואין הם אלא חלק מהכשרתם של הגורים. כתוצאה ממשחקי ילדות אלה נרכשים בדייקנות וביעילות כל אותם כישורי פעולה ותנועה, הנהפכים מאוחר יותר לשאלה של חיים ומוות:

• תקיפה פתאומית של הטרף.
• המכה המכריעה של הכף.
• נעיצת המוות של הניבים.

לעתים הם מתרגלים את כישוריהם על תנים, האורבים סביב טרף אשר ניצוד בידי הבוגרים.

ברדלס בקניה

השיעורים האמיתיים נערכים בגיל שבעה חודשים. בגיל זה לומדים הגורים לארוב, להכריע את הטרף ארצה ולהרגו. הנקבות יכולות להוליך את גוריהן לעבר קבוצות של צבאים, כדי שיוכלו לצוד אותם ללא עזרה. במהלך מסעות הלימודים הללו אין האם מנסה לתפוש את הטרף בעצמה. תחת זאת, היא סוגרת על דרכי הנסיגה של הטרף ומכוונת אותו למסלול זה של צאצאיה.

במהלך תקופת ההכשרה ממשיכה נקבת הברדלס לפעול באופן עצמאי בכל הנוגע לבעיה רצינית של מציאת מזון למשפחתה. שכן, בניה הצעירים עדיין אינם חזקים די הצורך כדי להסתדר בעצמם. לאמיתו של דבר הם מהווים מכשול יותר מאשר עזרה. עד גיל 10 חודשים, אין הם מסוגלים להכריע חיה ארצה באחת מכפותיהם הקדמיות או לחנוק אותה בביטחון, כדרך הבוגרים. במידה ושיחק להם המזל והם מכריעים צבי, טפריהם נשלחים אל גב הצוואר, או לחלקים אחרים פחות פגיעים של הגוף, ואינם ממיתים את הטרף. רק הגיל לבדו מביא את הניסיון ורק בתום תסכול וכישלונות מרובים, מצליחים הברדלסים להשתמש בשיניהם ובכפותיהם ולהביא בנשיכה מהירה אחת בצוואר הטרף, לשיתוקו של קורבנם ולמותו המהיר.

ברדלסים מגיעים למלוא התפתחותם הגופנית ולבגרותם המינית בגיל שבין 13 - 16 חודשים. חלק מרעמת הצוואר והכתפיים עדיין ניכרות בהם, אלא שזו מצומצמת ביותר הן באורך והן בהיקף. עד מהרה תהא הנקבה הבוגרת מוכנה לקחת לה בן זוג או בני זוג חדשים. הצעירים חייבים להתכונן לעזוב אותה, כדי להצטרף לחבורה אחרת, או לפתוח בחיים מבודדים. החלטתם תקבע במידה רבה על פי מספריהם היחסיים של אויבים טבעיים באזור נתון. במקומות משופעים באריות, נמרים וצבועים נוטים הברדלסים להישאר במבודד, אך במקומות שהטורפים מעטים ומרוחקים זה מזה ניתן למצוא קבוצות גדולות של ברדלסים.

השבה לטבע

למרות שהברדלס איננו מסוכן לאדם, השבתו לטבע קשה ביותר מהסיבות הבאות:

• רביית הברדלס מסובכת יחסית לרבייה אצל טורפים אחרים, דבר המקשה על הקמת אוכלוסייה בשבייה למטרות שחרור.
• רמת פוריות נמוכה אצל זכרי הברדלס מקשה על הקמת אוכלוסייה בשבייה למטרות שחרור.
• לימוד הברדלס לשרוד לבדו בטבע הוא מורכב וקשה מאוד לעשות זאת כאשר רוצים למנוע מהברדלס לקיים יחסים כלשהם עם בני האדם.
• השטחים שבהם חי הברדלס בעבר כבר אינם אותם השטחים כיום וסיכוי אקלומו של הברדלס בשל כך קטן.
• כפי שהברדלס נכחד מאזור מסוים כך גם טרפו: כמות קטנה מדי של טרף תוביל לכך שהברדלס לא יצליח לטרוף ואם כן יצליח, ייפגע באוכלוסיות האלו.

למרות כל הקשיים הללו, כבר הושבו ברדלסים לטבע במספר מקומות מצומצמים באפריקה. בישראל הסבירות להשבת ברדלסים היא נמוכה, שכן שטחי המחייה שלו קטנו, ואי שיתוף פעולה עם ירדן ומצרים אוסוריה יוביל לציד הברדלסים שיושבו, כפי שקרה בניסיון להשיב יענים לישראל. כמות הארנבות והחוגלות קטנה מאוד עקב ריבוי טורפים כמו הקרקל והתן, ובכך מצטמצמים מקורות המזון של הברדלס. חשש מפגיעה לחיי אדם ומקנה יפגע בברדלס עקב פרסום שלילי ובנוסף תת המין שהיה חי בישראל מצוי במספרים קטנים ביותר במדינה עוינת (איראן) הבאת הברדלסים לישראל עלולה להיתקל בקשיים רבים מצד איראן והמדינות לאורך הגבול הדרומי (ירדן ומצרים).

הברדלס בישראל

ארץ ישראל הייתה בעבר חלק מתחום תפוצתו של הברדלס. הברדלס היה חי בכל רחבי הארץ שהיו פתוחים למחצה ללא חורש ים-תיכוני רב ולא על הרים רמים. דרום הגולן היווה לברדלס מקום מצוין לשגשג (אקלים חם בשילוב של נחלים מצפון הרמה וכמות צבאים וארנבות מכובדת). בארץ הברדלס ככל הנראה ניזון מצבאים,ארנבות, ציפורי קרקע שונות (חוגלה, שליו וחוברה) ומכרסמים. להבדיל מחיות יום גדולות אחרות שחיו בארץ, הברדלס לא מוזכר בתנ"ך, כנראה שבתקופה זו לא ידעו להבדיל בינו לבין הנמר הדומה לו. תת המין שחי בארץ, היה תת המין האסיאתי החי בתחום התפוצה האסיאתי של הברדלס (כולל מצרים).

התצפית האחרונה של הברדלס בישראל הייתה ב-9 בדצמבר 1959 בשעות הבוקר. שני נהגי משאית נהגו לאורך כביש הערבה, חיה בלתי מזוהה רצה לידם עצרה והתבוננה ברכבם. החיה הבלתי מזוהה הזו הייתה, לפי תיאורי הנהגים שלא הכירו את החיה בשמה ובמראה, ברדלס. באותו מקום, 13 ימים מאוחר יותר, ב-22 בדצמבר 1959 בשעה שבע בערב, נצפה הברדלס בשנית כשהוא רץ לצד ג'יפ נוסע. תצפיות אלו היו התצפיות האחרונות של הברדלס בישראל. תצפיות אחרות היו של טריסטראם שדיווח על ברדלסים בגליל העליון ובתבור. הדיווח האחרון של הברדלסים באזור היה בירדן ב-1962: בשנה זו ניצודה נקבה עם גורתה וכיום אפשר לראות את הפוחלץ שלה מוצג לראווה. כיום ככל הנראה לא שרדו ברדלסים בכל האזור מלבד באיראן והאוכלוסייה שם היא במצב חמור משחשבו; בשנות ה-70 כללה האוכלוסייה כ-150 ברדלסים וכיום יש 70 ברדלסים, מתוכם כ-40 חיים בטבע. פרוותו של הברדלס היחידי מתת המין האסיאתי, שהצליח לשרוד את המאה ה-21 בישראל, נמצאת כיום כמוצג באוניברסיטה העברית. פרוות ברדלס זו נקנתה על ידי טריסטראם ונתרמה לאוניברסיטה.

נמרים

הנמר:

נמר מין של חתולים בסוג פנתר. הנמר הוא הפנתר הקטן בסוגו. הנמר ניזון בעיקר מיונקים בגודל בינוני, מעופות ומזוחלים. תוחלת חייו היא כ-20 שנה, והוא נפוץ באפריקה ובאסיה. הנמר הזכר גדול מן הנקבה. בעת מרדף אחרי טרפו, יכול הנמר להגיע למהירות של כ-60 קילומטרים לשעה

לנמר למעלה מ-20 תתי מין. הנמר המצוי ביותר בגני החיות הוא הנמר הפרסי החי באירן ובמזרח טורקיה.

 

אנטומיה:

גופו של הנמר מכוסה פרווה. הוא מנומר בגבו ומשני צידי גופו. הגב וצידי הגוף בגוון צהוב ועליהם כתמים שחורים טבעתיים רבים, ואילו הבטן והחזה בהירים. גווני פרוותו אלו מסווים את הנמר וקשה לגלותו בעודו מסתתר בסבך הצמחייה. גופו שרירי וזנבו ארוך.

אורך גוף: עד 1.6 מטר
אורך זנב: עד 1 מטר
משקל: 25-80 ק"ג

התנהגות:

הנמר שוכן ביערות, בערבות, בהרים ובשטחים סלעיים. הוא מיטיב לטפס על עצים, כושר קפיצתו מרשים למדי, תגובותיו זריזות וריצתו מהירה. הנמר משחר לטרפו לקראת הליל. בעת הציד חונק את טרפו על ידי נשיכתו בצווארו. יש שיאכל מן הטרף במקום הציד ואחר יסתיר את השיירים לארוחה נוספת ויש שיחוש אי ביטחון ויעלה את טרפו למרומי עץ, מפני שיריביו העיקריים, האריה, הצבוע וזאב טלוא אינם מטפסים על עצים. הנמר הינו בעל יצר קטילה חזק ביותר והוא צד בעלי חיים גם כאשר איננו רעב. מפאת היותם בעלי-חיים לא חברותיים, אין הם לומדים האחד מהשני להיזהר מפני רדיפות האדם. הם גם אינם יודעים להיזהר מטורפים אחרים או ממלכודות, ולכן קל יחסית להשמידם.

הנמרים הם בעלי חיים טריטוריאליים  (בעלי נחלה) וסוליטאריים(יחידאים). הטריטוריה של הזכר גדולה משל הנקבה ולעתים חופפת בחלקה לטריטוריות של נקבות אחדות ושטחה עשוי להגיע לעשרות קמ"ר. הנמרים מסמנים את תחום מחייתם בשתן, בגללים, בשאגות ועוד. מלבד מפגשים אקראיים נדירים בין פרטים, נוצר קשר קצרצר בן יומיים-שלושה בין הזכר לנקבה וזאת בעונת הרבייה בלבד. בתום פרק זמן זה ואחר ההזדווגות, נפרד הזכר מן הנקבה וזו תטפל לבדה בצאצאים מבלי שהזכר ישתתף בגידולם.

רבייה:

 

עונת ההמלטה של הנמר היא בקיץ. ההריון נמשך כשלושה חודשים והנקבה ממליטה 6-2 גורים במאורת מסתור. הגורים פוקחים עיניהם כעבור שבוע ובכל אותם ימים נשארת עימם האם. כעבור מספר ימים היא מחדשת את פעילות הציד. הנמרה תקפיד להעביר את הגורים ממקום מסתור אחד למשנהו בתכיפות גבוהה בחודשי חייהם הראשונים וזאת כדי לגונן עליהם מפני אויבים אשר עקבו אחר אמם ועלולים להתנכל אליהם. תקופת ההנקה היא כשלושה חודשים וזמן מה לאחר מכן, מתלווים הגורים אל האם בעת יציאתה לציד. שיטת הציד וידיעת יכולותיו של הנמר מושגות על ידי לימוד ותפקידה של האם להכשיר את צאצאיה לפעילות זו. בתחילה צופים הנמרים הצעירים באמם, אחר מקבלים ממנה חיה שפצעה בעבורם ותפקידם בפעם הזו מסתכם בהריגתה ולבסוף מורשים הם לרדוף בעצמם אחר הטרף. בגיל 15-20 חודש כבר גדולים הם דיו והנמרים נעזבים על ידי אמם לקראת דרכם החדשה כעצמאיים בשטח. בעונה לאחר מכן, כבר יהיו בוגרים מינית ויוכלו גם להקים דור חדש של צאצאים.

חתול פרסי

חתול פרסי שייך למשפחת החתוליים, גזע של חתול הבית.

 

היסטוריה של הגזע:

מוצאו של החתול הפרסי, או כפי שנקרא בזמנו פשוט - חתול ארוך שיער, הוא בפרס ובארצותאסיה התיכונה. בספרות המקצועית הוזכר ה"פרסי" בפעם הראשונה ב-1876 בשם "החתול האסיאתי", אך כבר כ-300 שנה לפני כן, במאה השש עשרה, נראו חתולים אלהבאירופה, בתחילה באיטליה וצרפת. לשם הגיעו על ידי דיפלומטים שביקרו בפרס וסביבתה, התלהבו ושלחו אותם לארצותיהם באירופה. בתקופה זו מוכרים חתולים ארוכי פרווה נוספים - חתולי האנגורה. מוצאם בטורקיה, והם אבות אבותיהם של החתולים מגזע ה-Turkish Angora. גם חתולים אלה הגיעו לארצות אירופה ובעיקר לאנגליה.

יש הטוענים כי אבותיהם של החתולים הפרסיים הם דווקא אותם חתולי אנגורה, שזווגו עם חתולי בית קצרי פרווה או עם חתולים בעלי פרווה חצי ארוכה(בארופה). אחרים טוענים כי החתולים, שהגיעו לאירופה מפרס וסביבתה, זווגו עם חתולי האנגורה, ומשם הכול החל. יש להניח שכולם "התערבבו עם כולם", וזו הייתה תחילת הדרך. לאנגליה הגיעו שני סוגי החתולים. אלה שהגיעו מצרפת (וקודם מפרס) היו בעלי מבנה גוף יותר גוץ, והאחרים, חתולי האנגורה, היו בעלי מבנה גוף וראש יותר צרים ומאורכים.

מבנה הגוף "הצרפתי" וגם הפרווה של חתולים אלה, שהייתה יותר מלאה וארוכה, התחבבו במהרה, ומלאכת גידול החתולים התכווננה למראה הזה.

החתולים הפרסיים הפכו להיות אהובים ופופולריים, והאופנה בימים ההם הכתיבה להצטלם עמם בכל הזדמנות. בד בבד גם עלתה הפופולריות של החתולים הפרסיים בתערוכות, והם היוו את גולת הכותרת, בתחילה באנגליה ובהמשך גם במקומות אחרים בעולם. כאילו לא די בכך, הם אף קיבלו חסות מלכותית מהמלכה ויקטוריה באנגליה, כאשר בבעלותה היו שני חתולים פרסיים כחולים. המלך אדוארד השביעי תרם פרסים מיוחדים לחתולים הפרסיים, אשר זכו בתערוכות בימים ההם.

בסוף המאה ה-19 הגיעו החתולים הפרסיים לאמריקה, וגם שם התחבבו במהרה. אז החלו לגדלם גם שם, ובהצלחה הולכת וגוברת, עד עצם היום הזה. בתערוכות בארצות הברית תפסו חתולים אלה תנופה והצלחה כה רבה, עד כי תשומת הלב אליהם עלתה אפילו על זו שניתנה לחתולי המיין קוון המפורסמים בארצות הברית.

בתחילה כל חתולים ארוכי הפרווה הוגדרו כחתולים ארוכי פרווה. עם הזמן הועדף המראה הגוצי יותר והחתולים ארוכי הפרווה התפצלו לשני גזעים האחד הוא הפרסי הגוצי והרחב והשני הוא האנגורה הדק והעדין יותר במראהו. המראה העכשווי של החתול הפרסי הוא תוצאה של הרבעות מבוקרות שנעשו על ידי מגדלים במאה שנים האחרונות.

 מראה כללי:

לחתול הפרסי מבנה ראש עגול,עיניים פתוחות וגדולות, שנמצאות לצידי הפנים. צבע העיניים תואם, בדרך כלל את צבע הפרווה. צבעי הפרווה הם רבים ומגוונים: לבנים, שחורים,כתומים, אפורים, בצבע לילך, טאבים או טריקולורים (3 צבעים). הגוף מוצק וקצר, האף גבוה ופחוס מאוד, אוזניו נמוכות וקטנות. בשל פרוותו הארוכה במיוחד ופניו הקצרות החתול הפרסי זקוק לטיפוח יומיומי.

בדרך כלל אנשים נוטים להתבלבל בין החתול הפרסי לחתול הסיאמי, החתול הסיאמי הוא הניגוד הגמור לחתול הפרסי הן במראהו והן באופיו. החתול הסיאמי בעל פרווה קצרה, מבנה ראש מוארך ומחודד, ואילו החתול הפרסי, כפי שניתן לראות בתמונות, הוא בעל פרווה ארוכה ופנים שטוחות.

אופי:

החתולים הפרסיים הם חתולים שקטים, בעלי אופי נוח ואינם תוקפניים. לרוב יסתדרו עם חתולים, ובע"ח אחרים. חתולים פרסים לרוב מעבירים את רוב זמן בשינה .

צבעים מוכרים של החתול הפרסי:

צבעי החתול הפרסי מגוונים מאוד כמעט כל צבעי החתולים מוכרים לחתול הפרסי. לרוב צבע העיניים יהיה צבע נחושת-כתום. חלוקת הצבעים נחלקת למספר קטגוריות:

 צבע חלק (soliD)

שחור, לבן, כחול, קרם (צבע), אדום, שוקולד ולילך. ללבן יכולות להיות גם עיניים בצבע כחול, או צבע עיניים שונה (odd eyes)- עין נחושת ועין כחולה.

כסוף וזהוב

בעלי עיני הטורקיז. הצ'ינצ'ילה בעל פרווה תחתית לבנה וקצוות שיער שחורים. הצ'ינצ'ילה הזהוב בעל פרווה תחתית בגוון דבש וקצוות שיער שחורים. ישנם גם צ'יצ'ילה שיידד וזהוב שיידד הם נבדלים מהצ'ינצ'ילות בקצוות השיער עמוקים יותר. בדרך כלל לא יזווגו עם צבעים אחרים על מנת לא להרוס את צבע העיניים המיוחד.

 שיידד ועשן (Smoke)

חתולים מרהיבים בעלי פרווה תחתית לבנה, כאשר קצות השיער צבועים בצבע שונה. שחור, כחול, אדום, קרם, טורטי, כחול-קרם.

 טאבי (Tabby)

לטאבי שתי דוגמאות עיקריות בפרסים. טאבי מקרל וטאבי קלאסי. ההבדל הוא בדוגמת הפסים. הטאבי יכול להיות בצבע; חום, כחול, אדום, קרם, שוקולד, לילך, כסוף, כסוף כחול, כסוף קרם, כסוף אדום, טורטי טאבי, טאבי כחול קרם, טורטי טאבי כסוף, כחול קרם טאבי כסוף.

 פרטי קולור (Particolor)

צבעים אלו יהיו כמעט תמיד נקבות מסיבות גנטיות. בין צבעים אלה נמנה צבע הטורטי. הטורטי הוא שילוב של שחור ואדום. הטורטי הכחול הוא שילוב של כחול וקרם. כמו כן בקטגוריה זו נמנים, גם, לילך טורטי ושוקולד טורטי.

 ביקולור וקליקו (Bicolor and Calico)

צבע הביקולור הוא למעשה כל צבע שהוא כולל כיתום לבן. כך שניתן למצוא את כל הצבעים והדוגמאות עם כיתום לבן כמו למשל שחור-לבן, סמוק-לבן, טאבי-לבן וכו'. שילוב של הכיתום הלבן והטורטי יוצר את הצבע המכונה קליקו. כמו הטורטיות חחתולים אלה יהיו כמעט תמיד נקבות מסיבות גנטיות. בתערוכות הנערכות בארץ מבדילים בין 3 דוגמאות ביקולור עיקריות: ואן- חתול לבן בעל "מסיכה", עם זנב לבן וכתם על הגוף. הרלקין- לבן "גבוה", בין הואן לביקולור. ביקולור- מוגדר כשני שליש צבע ושליש לבן.

לעתים יהיו חתולים עם צבע עיניים שונה (odd eyes) או כחול.

הימאליה או פרסי כהה חודים (Color Point)

ההימלאיה הוא תוצאה של הכלאה מבוקרת של החתול הפרסי עם החתול הסיאמי. כיום ההימלאי מוכר על ידי ארגוני החתולים כחתול פרסי בעל חודים כהים. דוגמת החודים המוכרת לתצוגה היא כל הצבעים החלקים וצבעי הטאבי. דוגמת חודי ביקולור או כסופה אינה מוכרת.

חתול הבית

חתול הבית בעל חיים טורף   טורף, מהסוג חתול ממשפחת החתוליים.

משקלו של חתול בית בוגר נע בממוצע בין 7-5 קילוגרם. תוחלת החיים הממוצעת נעה בין 15-10 שנים, כאשר חתול מבוית מרבה להאריך חיים יותר מחתול רחוב. החתולה שחיה זמן רב ביותר (38 שנים), לפי ספר השיאים של גינס, הייתה קרים פאף שמתה בשנת 2005 באוסטין, בירת טקסס. טמפרטורת הגוף הממוצעת של חתול נעה בין 38.5 לקצת יותר מ-39 מעלות צלזיוס.

הייחום, ההריון וההמלטה של חתולי הבית שונים במקצת מחתולי הבר. הסיבה העיקרית לשינוי המהותי הוא התנאים בטבע. בטבע החתולות מתייחמות לפי עונות השנה, לקראת סוף החורף. בסביבת האדם, שיש בה תאורה מלאכותית ושפע של מזון לאורך כל השנה, נגרם "בלבול" במערכת ההורמונלית של החיות. החתול חי בדרך כלל בבדידות, למעט אינטרקציה אקראית עם בני מינו.

היסטורית החתולים:

החתולים נמצאים בסביבת בני האדם ובחברתם משחר ההיסטוריה האנושית המתועדת, ואף קודם לכן. במצרים העתיקה נהגו בחתולים מנהג של כבוד, בהיותם טורפי מכרסמים ושומרי אוצר התבואה של המדינה. במיתולוגיה הנורדית האלה פריה הייתה מלווה בחתולים, שהיו רתומים לכרכרתה. חתולים הפכו לבני לוויה של האדם, לחיות מחמד, אך זוהרם הועם בתקופת ימי הביניים. בתקופה זו נתפסו החתולים כעוזרי המכשפות וכמייצגי ממלכת הרוע והשטן. הם נרדפו והושמדו בכל רחבי אירופה, יחד עם מי שגידל אותם - לרוב נשים שנתפסו כמכשפות והועלו על המוקד. דעה מקובלת אומרת כי אחת הסיבות למגפת הדבר באירופה במאה ה-14 הייתה ריבוי בלתי נשלט של עכברים ועכברושים, תוצאת לוואי של חיסול אוכלוסיית טורפיהם הטבעיים - החתולים.

חתולי הבית וחתולי הבר:

חתולי הבית עברו מאות שנים של גידול וטיפוח גנטי. למרות זאת, עדיין ניתן למצוא תכונות רבות, שנשארו פראיות, ושמזכירות מינים אחרים בסוג חתול:

• ציד - יכולת הציד של חתולי הבית, לא נפגעה או נעלמה, וזאת אף על פי שחתולים אלו אינם זקוקים כלל וכלל לפעולה זאת על-מנת לאכול. פעולת הציד נעשית באמצעות הליכה צמודה לקרקע וכוללת זינוק מהיר אל הטרף.
• טיפוס - הודות לציפורניים חדות הנשלפות מכיסים מיוחדים שמצויים בכפותיהם של החתולים, סיגלו הם את היכולת לצוד על עצים או לברוח אליהם בעת סכנה. חלק ממשפחת החתוליים נוהגים להחביא שם את טרפם.
• ניקיון - החתוליים שומרים על ניקיונם, ונוהגים ללקק את עצמם. חתולי הבית אף נוהגים לכסות את הפרשותיהם בחול.
• ראיה- לחתולי הבית ראייה מעולה גם בחשיכה כמעט מוחלטת. ראייה זאת מושתתת בעיקר על הבחנה בתנועת עצמים.
• שמיעה- יכולת השמיעה של חתולי הבית נשארה מפותחת מאוד, חתולי הבית יכולים לשמוע אפילו צעד קטן, או מחט שנפל על הרצפה.

מאפייני התנהגות:

מאפייני התנהגות של חתול בית כוללים גירגור בעת שמחה ושביעות רצון וכשכוש בזנב בעת מתיחות או עצבנות. החתולים נוהגים לזקוף את זנבם כשהם חשים ביטחון, אם בנוכחות אמם, או מי שמגדל אותם. במקרה שחתול חש איום או סכנה, הוא יברח או ינסה להבהיל את היצור המאיים באמצעות קולות ותנועות איום, כפעירת פה המלווה בחשיפת שיניים וקול נשיפה חזק, משיכת אוזניים לאחור, קימור חד של הגוף, פרווה סמורה והרמת רגל במטרה לשרוט או להבהיל.

פעילות בלילה:

חתולים ככלל הם חיות לילה ומרבית פעילותם היא בשעות אלה. מכיוון שגופם של החתולים מותאם לפעילות לילית זו, הם נוהגים לישון ביום שעות רבות כדי לאגור כוח ללילה ולכן לעתים נראים "עצלנים". חתולים מסוגלים גם לראות היטב בלילה מכיוון שעיניהם מותאמות לכך. מכאן בא המונח "עיני חתול".

סימון ושמירה על טריטוריה:

חתולים (כמו בעלי חיים אחרים) קנאים לטריטוריה (אזור מחיה) שלהם, והם נוהגים לסמן אותה בריח - באמצעות שתן, התחככות בחפצים או שריטות (באזור הציפורניים ישנן בלוטות המפרישות ריחות ייחודיים לכל חתול). על הטריטוריה מתנהלים עימותים רבים במטרה לסלק פולשים, אך מכיוון שהם מצוידים בציפורניים ושיניים קטלניות הם יעדיפו לא להלחם בכל העוצמה אלא יסתפקו בהפגנת כוח ללא מגע ישיר. חתולים עלולים גם לתקוף זרים החודרים לבית שבו הם שוכנים, כפי שהם היו תוקפים חתול אחר. כאשר חתול נמצא מחוץ לטריטוריה שלו הוא יהיה בדרך כלל חסר ביטחון ומפוחד. בגלל הקשר החזק של החתול לטריטוריה, חתולים מבויתים רבים שבעליהם עוברים דירה מנסים לברוח ולחזור למקום המוכר להם. על מנת למנוע זאת יש לסגור אותם למשך מספר ימים בבית החדש, כדי שיחושו כי זו הטריטוריה שלהם.

ייחום הריון והמלטה בחתולי הבית:

ההריון, אשר אורך כחודשיים, מבטיח את הולדת הגורים לקראת הקיץ, כאשר ישנו שפע של מזון. לעומתם, אצל חתולי הבית, אשר חיים כל חייהם בתאורה מלאכותית, הייחום איננו תלוי בעונות השנה, ויכול להופיע בכל אחד מהחודשים.

חתולי הרחוב דומים בייחום לחתולי הבר - גם הם מתייחמים לקראת סוף החורף.

גם גידול הגורים בטבע אינו דומה לגידול הגורים בשבי. בטבע, פוחתים סיכוייו של גור אשר סובל מבעיהפנוטיפית כלשהי (עצמות חלשות, מחלה גנטית וכדומה) להגיע לבגרות מינית ולהעמיד צאצאים. בשבי, מצב זה לרוב אינו מתקיים, גור דומה מטופל על ידי בני האדם ובכך המערך הגנטי שלו יישאר ויעבור הלאה לדורות הבאים. תופעה זו, המוכרת בדרך כלל בגזעי חתולי הבית אשר הושבחו וטופחו גנטית על ידי בני האדם עלולה לגרום לסיבוכים כגון מחלות גנטיות שנשמרו עקב הטיפוח. לדוגמה, הרבעה לא נכונה ולא מבוקרת של החתול הפרסי הפחוס עלולה לגרום לפרצוף פחוס מידי ועקב כך, לגרום לבעיות בנשימה.

ייחום:

הגיל שבו החתולה מתייחמת בפעם הראשונה נע בין 5 חודשים ל-11 חודשים. עם תחילת הייחום החתולה מתחילה לשנות את התנהגותה, החתולה תראה סימני התפנקות הכוללים גלגול על הריצפה וחיכוך בעצמים שונים, יללות מרובות ורמות - תפקידם של היללות היא בעצם "הודעה" לזכרים שהיא מיוחמת, הרמת אחורייה - כהכנה לאקט הזיווג והפרשת ריח הומונלי אשר נועד למשוך את הזכרים.

אקט ייחום זה של החתולה יצר את המושג "חתולת מין".

מחזור הייחום נמשך כ-8 ימים בממוצע.

ההריון והמלטה:

ההריון בחתולות הבית נמשך כ-63 יום. לקראת סיומו של ההריון תחפש החתולה מקום להמלטה. בדרך כלל, החתולה תעדיף מקום חשוך ומוסתר להמליט בו. ההמלטה תארך בדרך כלל כמה שעות, והיא שונה מגזע לגזע (ישנם גזעים שיצטרכו התערבות מקצועית של וטרינר). החתולה אוכלת את השליה, דבר המספק לה חלבוניםוויטמינים. הגורים נולדים עיוורים, ועיניהם נפקחות לאחר 10 ימים.

ישנה חשיבות גבוהה מאוד להנקה הראשונית של גורי החתולים. חלב ההנקה הראשונית נקרא קולוסטרום([2]), והוא נמצא בעטיני האם כ־3 ימים לאחר ההמלטה. מערכת החיסון של הגור אינה מפותחת דיה בלידתו, והקולוסטרום מכיל נוגדנים חיוניים.

תקופת ההנקה נמשכת בין 6-8 שבועות.

חתולים ואיכות הסביבה:

חתולי רחוב רבים מצויים ברעב תמידי ובחיפוש אחר מזון, אותו הם מוצאים לרוב בפחי אשפה. מקור מזון אחר הוא ציד של בעלי חיים קטנים, כגון מכרסמים, זוחלים או ציפורים. למרות אלפי שנים של ביות, החתולים נשארו ציידים מעולים, והם מועילים לאדם בחיסול מזיקים כגון עכברים, תיקנים ונחשים. בשיניו של החתול מצוייםחיידקים מוכנים שלאחר הנשיכה גורמים זיהום, גם אם בעל החיים הצליח להמלט. אינסטינקט הציד פעיל גם בקרב חתולי בית (שלא חסר להם מזון).

מבחינה אקולוגית, בשטחים בקרבת יישובים שבהם בני אדם הכחידו את הטורפים הטבעיים, פעילות הציד של החתולים יכולה לעזור באיזון האוכלוסיות הטבעיות. ואולם ישנם מקרים בהם מספר החתולים גדול מכושר הנשיאה הטבעי של המערכת האקולוגית, וכך נגרם נזק לחיי הבר המקומיים, במיוחד ללטאות וציפורים.

חתולים וריבוי טבעי:

להבדיל מחתולי הבר, חתולי הבית הם בעלי מנגנון רבייה מאוד מפותח, המאפשר לנקבות להמליט עד 3 פעמים בשנה באקלים נוח כמו זה שבישראל, עד שישה גורים כל פעם. כלומר עד פי 9 מחתולת הבר. אם כמות המזון הזמין לא גדלה באופן פרופורציונלי עם מספר החתולים, הם עלולים לגווע מרעב.

על מנת לפתור את הבעיה, רשויות מקומיות רבות פועלות לסירוס ועיקור חתולים. חתול מסורס ממעט גם לריב ולילל וכך נמנעת גם בעיית הרעש.

אמונות על חתולים:

• לחתולים יש תשע נשמות - אמונה תפלה שמקורה אצל המצרים הקדמונים שייחסו לחתולים תכונותאלוהיות (באסטת, אלת היופי והפוריות המצרית, הייתה חתולה). מאוחר יותר, בדתות פגניות מסוימות, יוחסו לחתול תכוניות שטניות והוא נחשב להתגלמות של השטן. אמונה זו נוצרה עקב אורח חייו של החתול (ראייה טורפת, לילית, מתבודדת) ומבנהו הגופני (עיניו הזוהרות בחושך, אזניו המחודדות וגופו הגמיש המאפשר לו להשתחל מבעד למעברים צרים).
• החתול נחשב אויבו של הכלב - מקורה של אמונה זו בהתנגשות הטריטוריה של החתולים והכלבים, שכן שני מינים אלה הם חיות מבויתות ונוצרה ביניהם יריבות על שטחים ועל מזון. היריבות מתחזקת נוכח שפת גוף מנוגדת: כלב המעוניין לשחק יכשכש בזנבו בעוד החתול יפרש זאת כסימן לעצבנות ולפיכך כאיום.
• חתול שחור מביא מזל רע - אמונה תפלה שלפיה החתול השחור הוא התגלמותו של השטן.
• חתול נופל תמיד על הרגליים - לחתולים יש יכולת מיוחדת המאפשרת להם לנחות בקלות על הרגליים כאשר הם נופלים או קופצים. יכולת זו טמונה בכמה סיבות: מרכז הכובד המאוזן של החתולים, אינסטינקט הגורם להם לבצע מעין גלגול לפני הנחיתה וכן הרפיה של שרירי הגוף והגנה בצורה זו על השלד. 

מחלות חתולים, חתלתלת:

חתלתלת היא מחלה נגיפית קשה עד קטלנית הפוגעת בחתולים ונגרמת על ידי נגיף פרוו של חתולים הדומה לנגיף פרוו בכלבים. על אף הדמיון השמי למחלה כלבלבת אין כל קשר בין הגורמים לשתי המחלות.

גורם המחלה ופתופיזיולוגיה

גורם המחלה הוא נגיף דנ"א דו-גדילי ממשפחת נגיפי פרוו. הנגיף מדביק באמצעות הפרשות ונוזלי גוף נגועים,פרעושים ובמגע עם סביבת החיה הנגועה. גם וטרינרים ומגדלים המטפלים בחיה נגועה ללא כפפותחד-פעמיות יכולים להעביר את הנגיף לחיות אחרות.

עיקר הנזק הנגרם על ידי הנגיף מתרחש בדופן המעי, המתבטא בהיווצרות כיבים במעי ובהתנשלות תאיהאפיתל המדפנים אותו. בעקבות הנזק הקשה חלה פגיעה חמורה בתהליכי הספיגה והעיכול התקינים. במקביל חלה פגיעה במערכת החיסון המגבירה את רגישות הגוף לזיהומים משניים. בעובר הנגיף מונע התפתחות תקינה של המוח.

סימנים קליניים:

• שלשול מימי ודמי.
• התייבשות כתוצאה מאובדן נוזלים בשלשול ומחוסר ספיגת הנוזל במעיים. ההתייבשות מתבטאת בין היתר באובדן גמישות העור ובמקרים קשים העיניים נראות שקועות.
• תת תזונה בשל חוסר ספיגת מרכיבים תזונתיים הכרחיים.
• אנמיה.
• ספירת דם - ירידה בספירת התאים הלבנים, בספירת הטסיות ובהמטוקריט.
• דיכאון וחולשה.
• אובדן תיאבון.
• חום גבוה.
• הקאות.

במקרים רבים החתולים מתים זמן קצר לאחר הופעת הסימנים הקליניים של המחלה.

אבחון:

אבחון על סמך שינויים קליניים, לפי מופע החיה ולפי השינויים הנצפים בבדיקות הדם.

אבחון סרולוגי, המתבסס על תגובת נוגדן כנגד אנטיגן נגיפי. הבדיקה לרוב מבוצעת על דגימת צואה.

טיפול ומניעה

• חתלתלת היא מחלה מסכנת חיים ולכן מניעה היא הטיפול הטוב ביותר. רוב החתולים מוגנים מפני המחלה באמצעות החיסון המרובע הניתן 3-4 פעמים לגורי חתולים ואחת לשנה-שנתיים לחתולים בוגרים. משטר חיסונים תקין מספק הגנה כמעט מוחלטת מפני הידבקות בנגיף. מומלץ לא לחסן חתולות הרות מחשש לגרימת נזק למוח העוברים.
• אין תרופה למחלה זו, על כן הטיפול הניתן הוא טיפול תומך נגד הסימנים הקליניים. גם במתן הטיפול הטוב והמלא ביותר יש סיכון גבוה למוות. הטיפול התומך כולל: עירוי נוזלים ואלקטרוליטים תוך ורידי,אנטיביוטיקה למניעת זיהומים משניים וחימום של החתול החולה. 

 סיבוכים הקשורים בחיסון:
על אף מנהגם של רופאים וטרינרים לתת חיסון דחף אחת לשנה, הסתבר בשנים האחרונות שתוקף החיסון טוב ככל הנראה, למספר שנים. מאחר שמדובר בחיסון "מרובע", כלומר, חיסון המחסן נגד ארבעה גורמי מחלה יש לקחת בחשבון את תוקף החיסון לכל אחת מארבע המחלות בנפרד.
לאחרונה נמצא קשר בין אתרי הזרקה של כלל החיסונים לגידולי סרטן של רקמת חיבור המופיעים בחתולים. גידולים אלה אף נכללים בקבוצה חדשה: פיברוסרקומות המושרות על ידי חיסונים. מסיבה זו גוברת הנטייה למתן החיסון אחת לשלוש שנים במקום אחת לשנה כפי שהיה נהוג בעבר. יש וטרינרים שאף מחסנים מעל אחת הגפיים כדי שבמידה שיתפתח גידול ממאיר באתר ההזרקה יוכלו להסיר את הגפה עם הלקות. שיטת חיסון מעל גפה נהוגה כיום בארצות הברית.

סיבוך נוסף כרוך רק במרכיב החיסון המרובע המגן מפני חתלתלת. מסיבה שאינה ברורה לחלוטין וקשורה אולי להיווצרות תגובה אוטואימונית, נגרם בחלק מן החתולים המחוסנים אי ספיקת כליות כרונית.

חתול החולה במחלה חתלתלת:(..

גזעי חתולים:

חתולה בוגרת מזן סיבירי

קיימים יותר מ - 100 גזעים, המתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: ארוכי פרווה, פרווה חצי ארוכה, קצרי פרווה ואוריינטלים.
ראו גם: גזעי חתולים.

 פרווה קצרה

אוסטרלי מיסט אביסיני סומלי אמריקני קצר שיער אוסיקט אמריקני מקורזל ארופאי קצר שיער בורמזי בורמילה בנגלי

ברזילי קצר שיער בומביי (חתול) בריטי קצר שיער דבון רקס הוואנה חום מקרוזל אמריקאי טונקינזי יפני קצר זנב קצר שיער לה-פרם מאו מצרי מנקס סוקוק

סינגפורה סלקירק רקס חתול ספינקס סקוטיש פולד סנואו-שו פיקסי בוב קצר שיער קוראט קוריליאן בובטייל קורניש רקס רוסי כחול רקס גרמני שארטרה

 פרווה חצי ארוכה

אמריקן קרל בירמן ואן טורקי חתול יערות נורבגי חתול אנגורה

מיין קון נבלנג סיבירי רגמפין (חתול) רגדול

 פרווה ארוכה

• חתול פרסי
• פרסי אקזוטי
• הימלאיה (חתול)

 אוריינטלים

• אוריינטלי ארוך שיער
• אוריינטלי קצר שיער
• בלינזי
• סיאמי